למצוא את החצי השני

מי לא רוצה למצוא את החצי השני שלו? מישהו, מישהי, שישלימו אותנו ובעזרתם סוף- סוף נרגיש שלמים. מהרגע שאנחנו מגיעים לבגרות, ומתחילים לחפש אהבה, אנחנו מחפשים את ” האחד” או ” האחת” שאיתם לא נהיה לבד. זה מה שהמתאמנות והמתאמנים שלי מחפשים כשהם מגיעים אליי.

מאיפה נובע הרצון הזה? מאיפה הוא מגיע? למה, אם בכלל, אנחנו צריכים “חצי שני”?

אנחנו מגיעים לעולם כתינוקות חסרי ישע, וגורלנו תלוי בהורים שלנו. אנחנו זקוקים להם להזנה, להגנה, לביטחון. הם נמצאים שם תמיד וממלאים את כל הצרכים שלנו. כל הקיום והערך שלנו תלויים בהם. הם מאכילים אותנו כשאנחנו רעבים, מנחמים אותנו כשאנחנו עצובים, ומעודדים אותנו כשאנחנו מצליחים. ואז אנחנו מתבגרים, לאט לאט נפרדים מהתלות הקיומית הזו בהורים שלנו, ועדיין נשאר בנו משהו טבוע. תחושת קיום וערך שמחפשות את המענה בסביבה. וכשאנחנו מתחילים לחפש אהבה – אנחנו מחפשים מישהו שיסתכל עלינו בעיניים טובות, שיאהב אותנו, שיהיה שם בשבילנו, שישלים אותנו. כי אנחנו רוצים להרגיש שווים ואהובים. כי רק אם נהיה בזוג, נרגיש בעלי ערך.

כאשר אנחנו מצפים מהאחר למלא את הצרכים שלנו, אנחנו שמים עליו את כל הקיום שלנו. אנחנו הופכים להיות תלויים בו, כמו שהיינו תלויים בהורים שלנו. וכשאנחנו מצפים מהאחר למלא את הצרכים שלנו, הוא הופך להיות אובייקט שלנו. אנחנו משתמשים בו בשביל להרגיש בעלי ערך. בשביל להתקיים. אנחנו לא יכולים לחיות בלי “החצי השני”. אז אנחנו מחפשים זוגיות שתשלים אותנו. בעצם, אנחנו אוהבים את עצמנו דרך האחר, אנחנו משתמשים באחר כדי לאהוב את עצמנו. “אני אוהבת את מי שאני כשאני איתו”, “אני אוהב את איך שהיא גורמת לי להרגיש”, אלה משפטים שאני שומע לא מעט בקליניקה מפנויים ופנויות שמחפשים אהבה. האמת היא, שאף אחד מאיתנו לא רוצה שישתמשו בו. אף אחד לא רוצה להיות אובייקט למילוי צרכים – כי כשאני אובייקט אין לי זכות בחירה, וכשאנחנו תלויים באחר למילוי הצרכים שלנו, גם לנו אין זכות בחירה. ואז אנחנו יוצרים בחיים שלנו מעגל של תלות ושל שליטה. קשר סימביוטי של שני אובייקטים.

במעגל הזה, של התלות והשליטה, אין לאף אחד חופש בחירה. וכשאין חופש בחירה, אין מקום לזוז, יש מחנק. אז או שאנחנו נסיים את הקשר כי הצרכים שלנו לא באמת ממולאים (אף אחד לא יכול למלא את כל הצרכים שלנו עד הסוף – ראה ערך פוליאמוריה) או שהאחר יעזוב את הקשר כי קשה כל הזמן לספק צרכים ולנסות לרצות. ואז עולה בנו השאלה – “אולי הוא לא היה האחד?”, “אולי היא לא היתה האחת?”. ואני שואל – אולי בכלל “האחד” או “האחת” זה אני? ואני זה שצריך למלא את הצרכים שלי?

כל מי שרוצה למצוא את החצי השני ומחפש אהבה, שמע לפחות פעם אחת את המשפט – “אם תאהבי את עצמך, תמצאי אהבה” או “אתה צריך להיות שלם עם עצמך”. זה נשמע רוחניקי ומעצבן לפעמים (לכן אני לא משתמש בו), אבל יש במשפט הזה מן האמת. מה שהוא אומר, בעצם, זה שכאשר אני אחראי למילוי הצרכים שלי. כאשר אני מרגיש שלם במי שאני – אני לא מחפש את החצי השני שישלים אותי. כאשר אני לא שם את הצרכים שלי על האחר, אני לא הופך אותו לאובייקט, וזה מאפשר גם לי וגם לו חופש תנועה. כי כשאני לא “חייב” או “צריך” אני יכול להיות ב”רוצה” ו”בוחר”. והאמת, שזה מה שאנחנו רוצים, שיבחרו בנו וירצו אותנו. והאחר, רוצה את החופש לבחור, נוצר קשר בריא של שני סובייקטים, שבוחרים באמת להיות ביחד – לאהוב ולהיות נאהבים. בקשר של שני אובייקטים, אנחנו לא יכולים להיות בטוחים אף פעם אם אוהבים אותנו באמת או שפשוט תלויים בנו. קשר של שני סובייקטים הוא מה שכולנו באמת רוצים. אנחנו רוצים שיבחרו בנו באמת, שיאהבו אותנו באמת, ולא כי צריכים אותנו או שלא יכולים בלעדינו. זה מפחיד, כזה קשר, כי כאשר יש חופש בחירה – אפשר גם לבחור שלא (לא לרצות אותנו, לא להיות איתנו). לכן, בשביל להצליח לקיים קשר כזה, מה שאנחנו צריכים זה להיות סובייקט בעצמנו. כי במקרה הזה, דומה מושך דומה, וברגע שנהיה בהשלמה וקבלה של מי שאנחנו – לא נוכל להיות בקשר עם מישהו שתלוי בנו. או להיות תלויים באחר.

אז איך עושים את זה? איך מפסיקים לחפש למצוא את החצי השני ומגיעים לתחושת השלמה וקבלה? ישנם מספר כלים בהם אני משתמש בקליניקה, שעוזרים בהעלאת תחושת הקיום והערך וצמצום התלות שלנו באחר. אני רוצה לשתף אתכם במודל אחד, שאני מאוד אוהב להשתמש בו ואפשר לתרגל אותו לבד. מטרתו לחזק את תחושת הקיום והערך שלנו. לפי המודל הזה, אנחנו רוצים להשקות את עצמנו בחיזוקים חיוביים ובמילים טובות, ועל ידי כך להצמיח את עצמנו. לכן הוא נקרא ‘מודל השקי”ה ‘ :

הודיה (ה)

מה שאנחנו מאירים עליו, גדל. לכן, אם נאיר על מה שיש לנו בחיים, יהיה לנו עוד ממנו. מתכתב עם תודעת שפע. כתבו לפחות 3 דברים ביום שאתם מודים עליהם. דברים שנראים מובנים מאליהם כמו “תודה שיש לי מיטה לישון בה” ועד דברים גדולים כמו “תודה על ההערכה החיובית שקיבלתי מהבוס”.

שמחה (ש)

יש אנשים ששמחים באופן טבעי, ויש כאלה שהשמחה שלהם קשורה בפעולות שהם עושים. ערכו רשימה של כל מה שמשמח אתכם, ועשו כל יום לפחות דבר אחד מהרשימה הכי חשוב זה להיות ערים למה משמח אתכם בחיים. אם זה שיחה טובה עם חברים, לרקוד, לעשות ספורט או ללכת לים. תמצאו את הדברים הכי פשוטים בחיים שמשמחים אתכם. ככה התדר שלכם יעלה, ויגיעו לחייכם אנשים בתדר דומה.

קבלה (ק)

בדומה להודיה, בקבלה צריך להיות נוכח למה יש לי, ומה מגיע אליי בחיים, ולהיות בקבלה. לא הכל מגיע אלינו ישירות לידיים, וצריך להיות ערים להזדמנויות שמגיעות ולנוע לקראתן. מתנות כל הזמן מגיעות אלינו, וצריך רק להיות בערות כדי לקבל אותן. תגידו יותר “כן” למה שמציעים לכם, ותערכו רשימה של כל מה שיש לכם בחיים.

ידידות עם האין (י)

צריך להכיר מה אין לנו בחיים, ולראות מה ההזדמנות שיש לנו שם. כל מקום של חוסר שביעות רצון או חוסר נחת – הוא הזדמנות ללמוד ולהתרחב.

הענקה (ה)

לנתינה יש 3 רמות. רצייה – בה אנחנו עסוקים בריצוי של האחר. אנחנו נותנים ממקום ריק וצוברים כעסים. נתינה – ציפייה לסימטריה, להדדיות. אם יש הדדיות זה נפלא, ואם לא אז צוברים כעסים וזה הופך לרצייה. הרמה הגבוהה ביותר היא הענקה – נתינה ללא תנאי, מתוך רצון לתת. ככל שנגביר את הנוכחות שלה בחיינו, נחזק את תחושת הערך שלנו. אנחנו נותנים כי אנחנו יכולים, לא כי אנחנו צריכים.

לסיכום:

אני לא מאמין שאנחנו צריכים למצוא את החצי השני. בעיניי מה שאנחנו צריכים זה להגיע לתחושה של השלמה וקבלה עם מי שאנחנו – וכך נמצא באמת את האהבה שאנחנו רוצים. אהבה שיש בה חופש בחירה, שיש בה קבלה ורצון אמיתי. זוגיות שתיתן לנו בסיס להתפתחות וצמיחה, זוגיות מיטיבה. לכו להשקו”ת.

ליאור ברזל – מנטור ליחסים וזוגיות
052-2352127