דייט האימה

כתבה: אודליה ארביב – מתוך הספר “עד החתונה זה יעבור”

וכשחשבתי שאותי כבר אי אפשר להפתיע…צהרים קרירים אני מול המחשב במשרד, טלפון,
– הי, ענבל?
– כן, צהרים טובים.
– קיבלתי את המספר שלך מ***
– אה, היי…
– היום 21:30 אני בא לאסוף אותך.
– הי, הי, הי.. רגע שניה, מההתחלה ו… היי אני ענבל, עם מי יש לי הכבוד?
– עם משה!
– היי , משה, מי אתה?, מה אתה?, בן כמה? מהיכן? מה עושה?
– בן 30 פנוי מיבנה, את השאר תשאירי לפגישה.
– רגע, תן לבדוק אם תיהיה פגישה, מי אמר שזה מתאים?
– מתאים,מתאים. היום 21:30 אני בא לאסוף אותך.
– תראה יש לי בדיקה בערב אז אצא מהבדיקה ונשתמע אם זה נח לך…
– מעולה נדבר.
לילה…. עייפות….
SMS – אתה בטוח שאתה רוצה הלילה בשעה כזאת? לא עדיף מחר בשעה יותר סבירה?
SMS- לא! מחר אין מצב! מה הכתובת?
SMS – טוב, ב22:30 ניפגש בפארק פרס בחולון.

שמתי על עצמי קצת צבע שלא אראה מומיה ובגלל הקור שמתי קפוצ’ון ויצאתי … נשב בפארק חשבתי לעצמי.. {רבות מחשבות בלב אישה…}  כמובן אני מהמקדימות…. 22:20 הגעתי. המתנתי ברכב…

22:30 SMS- אני מאחר בעשר דקות.
22:45 – טלפון. איפה את?
– אני ברכב, תחנה ונעשה סיבוב.
– ממש לא, קר לי. יש לך 2 ברירות, או דייט ראשון בבית קפה, או שתעלי לרכב שלי ונדבר ברכב (בניגוד לכל כללי הזהירות בדייט)
– אם עד כה זה לא העלה למישהו נורה אדומה אז עוד שניה תסתנוורו….
– אני לא רוצה בית קפה.
– אוקי אז תעלי לרכב שלי, קר לי.
– אולי כדאי בשלי? הוא יותר גדול ומרווח…
– ממש לא! טוב, חסמתי אותך מאחור, אין לך ברירה תצאי מהרכב תעברי לשלי , אין לך לאן לצאת ועוד שניה אני גם דופק לך את הרכב…
– טוב…
פה זה כבר התחיל להיות מלחיץ. עליתי לרכב, וואלה נראה חמוד. רזה גבוה, פנים נאות.. מריח טוב…
אולי אני טועה, סתם אוכלת סרטים? סתם אוכלת סרטים??? הי’צקוק פראייר על הסרט הזה….
הוא התחיל לנסוע… ושאל שאלות, עבודה לימודים.. בלה בלה.. עניתי.. לא חשפתי יותר מידי מידע.
הוא מצא לעצמו פינה נוחה העמיד את הרכב, דומם מנוע.
– מי הרב שלך?
– ###
– ושלך?
– ###
– אה.. אוקי, חבל שלא אמרת בטלפון הייתי חוסכת לך את הפגישה.
– למה?
– כי זה לא הסגנון שלי.
הוא דפק לי מבט מאיים. ואני דפקתי חיוך גדול … ועם לחיים כמו שלי קשה להישאר קשוח, אז הוא הרפה מהמבט המפחיד.
-איזה טלפון יש לך?
– אייפון 3. למה?
– אוי ואבוי.. ה’ ירחם….
– למה מה יש לך?
– לי היה גאלקסי 2, ושברתי אותו.
– מה? למה לשבור?
– זה מצווה!
– מי אמר לך?
– הרב אמר,
– נו , די, ברצינות… באמת שברת?
– כן,כן לקחתי פטיש 5 ק’ וניפצתי אותו!
– די נו, למה לשבור? לא רוצה , תמכור, תזרוק… למה לשבור?
– ככה.
– אוי, אני ממש סולדת מקיצוניות.. בכל תחום, אהבה, שנאה, אמונה, אכילה…
– למה אהבה?
– גם אהבה קיצונית זה לא בריא.
– כן אני יודע.
– אני קיצוני. ואני מאוד קנאי…
– אוקי,
– כן החברה האחרונה שלי זרקה אותי כי חנקתי אותה מאהבה…
– מה זה אומר חנקת אותה? { כבר רועדות לי השחלות מהפחד…}
– לא נתתי לה לזוז בלעדי. באיזשהו שלב גם קשרתי אותה באזיקים אלי …
– וואוו ממש אהבת אותה אה….{- שאלוהים יעזור לי….}
– כן מאוד…

אם עד כה הוא ישב עם הפנים כלפי ההגה, הוא שינה פוזיציה, את היד הוא שם על משענת הכיסא שלי ורכן לעברי תופס בכיסא במקומי, בתנוחה של אין לך לאן לברוח. מה שהיה באמת נכון. את הדלת שלי אי אפשר היה לפתוח כי הוא החנה צמוד לגדר. נצמדתי ככל שיכולתי לחלון, ידיים בכיסים, צובטת את עצמי לראות שאני אכן חיה וכל זה לא חלום בלהות…

– כן, אני מאוד קנאי, אני לא מרשה לחברה שלי לדבר עם גברים אחרים, זה ייגמר לא טוב אם זה ייקרה. אה, וחסר לך שאת מספרת את זה לרב, אני יהרוג אותך.

רגע של שקט……הוא פתאום הוציא מצית, והתחיל לשחק איתה, להדליק, לכבות, לשחק עם הלהבה… אני בשלב הזה כבר דימיינתי איך הוא מצית את הרכב , וכבר ראיתי את הכותרות של מחר… רציתי שהספר שלי יקבל פרסום אבל לא אחרי מותי ולא ככה בזכות טרגדיה… הוא קירב את הלהבה אלי, הבנתי שזה מתחיל להיות מסוכן מידי… תיתאפסי על עצמך כי עוד שנייה יהיה פה ממש חם.. ולא ממתח מיני….

-אז הבחורה שאהבת, היא עדין רווקה?
– כן, למה?
– אני פשוט רואה בעיניים שלך שהלב שלך עוד שם, אז אולי כדאי שתנסו שוב…
הוא הניח חזרה את המצית במקום שלה, והסתכל עלי,
– איך את יודעת?
– אני מרגישה…{ותודה לכל סרטי המותחנים הפסיכולוגים שראיתי בחיי…}
– כן, אולי את צודקת, או שאולי את מנסה לחפף אותי?
הוא לקח שוב את המצית ליד.
– מה פתאום נשמה, אני רואה שהלב שלך אצלה, חבל לי עליך…
– תגידי, איפה את רוצה לגור?
– אהה, בבת-ים.
– תשני קצת כיוון.
– אוקי, תל אביב.
– אמרתי תשני כיוון…
– אין לי כיוון אחר.
– אני רוצה לעבור לגור בטבריה אחרי שנתחתן את מסכימה.
– לא , מה איבדתי בטבריה?
– אין אני אומר לך , אין היום נשים טובות.
– אז איך קראו לה?
– קראו לה עדי…
– לפי הצליל שאתה אומר את השם שלה אני מבינה שאתה עדין רוצה אותה…
– כן, נראה לי את צודקת.

התאמצתי לשלוף את החיוך הכי אמפטי שיכולתי במצב האיימים הזה…הוא השיב שוב את המצית למקום, היד נשמטה מהמשענת שלי.הוא בהה לאופק, ואני ניצלתי את ההיזדמנות לדבר לליבו, אליה…הוא לחץ את הקוד של הרכב והתניע… הדופק שלי עדין היה על מהירות מופרזת אבל הצלחתי לראות אור בקצה מסע האימה הזה. הוא הגיע חזרה לחניון, אבל עצר הרבה אחרי הרכב שלי…
הבנתי שהוא לא ממהר להיפרד ממני.

-תקשיב למה אני אומרת לך, הלב שלך עדין שם, לך בעקבות הלב, ואני מחכה לקבל ממך הודעה שאתם מתחתנים…
{אם לא הודעה שהכניסו אותך למעצר במעשיהו….} אני לא יודעת אם זה היה האור מפנס הרחוב שעשה את האפקט או אכן זלגה לו דמעה, אבל הוא נסע רוורס, עצר לי ליד הרכב, אני בחיוך ענק נסתי על נפשי כשאני שומעת את את הד קולו , תודה, היה לי כיף לשוחח איתך…בטח , בטח לשוחח… לא פחדתי ככה מימי ובטח לא בדייט ראשון!