דברים שרואים מכאן

“דברים שרואים מכאן” הוא סיפור על דייט עם …. שיכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו. מתוך הספר “עד החתונה זה יעבור” , ספרה השני של אודליה ארביב {כתבה גם את “ברוך שפטרני מעונשו של דייט”} – אוסף סיפורי דייטים, מרגשים, הזויים, עצובים ומצחיקים עד דמעות, המוכיחים שהמציאות עולה על כל דמיון. הסיפורים כתובים בשפה ייחודית, קולחת, קלילה ומשעשעת, שזורים בהגיגי חוכמה והמון, המון אמונה . לפרטים והזמנות – ליחצו כאן

‫בעידן הוירטואלי יש הרבה פלוסים, הזמינות, בכל מקום ובכל זמן אפשר לתקשר,
אפשר לראות בטרם נפגשים וזה חוסך המון מפגשים מיותרים ועוד ועוד..
האממהמה…
יש גם חסרונות, אנחנו יכולים לקבל רושם מוטעה בעליל על האדם שמולנו,
בהתכתבות הוא יכול להיות פואטי, ובמציאות פאטטי, ויזואלית בתמונה הוא \ היא נראה חמוד ועדין.. במציאות …. 
אז ראיתי אותה בקבוצה של פנויים פנויות בפייסבוק, היא תמיד הייתה מגיבה לפוסטים רומנטיים, ובצורה יפה ומרשימה.
אז שלחתי לה הודעה.
התכתבנו ומאוד מצאה חן בעיני, היא תמיד המתינה שאסיים לכתוב ואז ענתה, הסגנון היה לטעמי וגם ויזואלית היה בה משו עדין ומתוק שנורא אהבתי בתמונות.
הטלפון היה ממש קצר רק בקטנה לתאם מיקום ושעה.
באתי לאסוף אותה, היא עלתה לאוטו בביטחון.
“שלום”
“היי, חשבתי על זה והמסעדה שהצעת מעפנה אש , סע אני אכוון אותך למסעדה שאתה מת”
“אוקי..”
{היי גם לך נשמה, כאילו עלתה לרכב אחותה האבודה והלא מוצלחת של הבחורה שחשבתי שאני פוגש…}
הייתי קצת המום, תוהה אם זה היא, או אולי אני סתם הוזה, נסעתי בשתיקה,
כשהיא משחקת לה בנייד ועושה בלונים עם המסטיק …
הגענו למסעדה… שלא נדע…
רק נכנסו והיא כבר סימנה באצבעות ארוכות מעוטרות בציפורני בניה למלצר שיסדר לה את השולחן בפינה.
אני משתרך אחריה, עוד מנסה להבין איפה הבחורה שהתכתבתי איתה בפייסבוק.
התיישבנו בשולחן אני כיאה לדייט ראשון לא ציפיתי ליותר מקפה ועוגה, היא בשונה ממני כנראה, ציפתה ואף הביאה למימוש ציפיותיה… ארוחה דשנה.
לא הספקתי לשאול וכבר הורידו לשולחן סלטים, המלצר מגיע, מה להזמין לכם?
“אני אקח פרגית וכבד, והוא יקח שווארמה וקבב, נכון נשמה?”
ואם חשבתם שהיא באמת חיכתה לתשובה טעיתם..
המלצר רשם והלך כשאני מסתכל עליו בעיני עגל פליז אל תשאיר אותי איתה לבד.
בלי למצמץ שלפה את המסטיק מהפה והדביקה מתחת לשולחן והחלה לנגב סלטים ישירות מהקעריות.
כשסיימה סבב ראשון של ניגובים סימנה בציפורניה למלצר לסבב שני.
“תאכל , תאכל למה אתה לא אוכל?”
{גם אם רציתי… וממש לא.. לא השארת כלום לאכול…}
הגיע האוכל היא הסתערה עליו כחיה על טרף… 
{בתיאבון נשמה…}
השיא היה בסוף הארוחה, היא התרווחה בכיסא ועם קיסם חפרה בין שיניה וצי’קצקה קולות,
ובכדי לסיים את המופע הזה בקול תרועה היא פשוט דפקה גרעפ’ס ואפילו להתנצל לא טרחה.
המלצר הגיע עם החשבון היא אפילו לא טרחה להסתכל, היא הייתה עסוקה בלהסתכל לכיס של המלצר שביצבצה ממנו קופסת סיגריות, בלי למצמץ קרצה לו ושלפה את הקופסא ומתוכה 2 סיגריות, “אחת לאחר כך” אמרה לו בחיוך וקריצה.
אני כל כך הייתי המום שאני חושב ששמתי טיפ בגובה חצי ממחיר הארוחה.
צעדנו לכיוון הרכב, הקול היחידי שנשמע, היה קול נעלי העקב המנצנצות שלה.
נכנסו לרכב,
“וואלה תקשיב, מה זה הפתעת אותי, בפייסבוק דיברת יותר, הייתה יותר זרימה, כנראה שבפנים מול הפנים אתה פחות טוב, המסך מחשב משמש לך חומת הגנה ואתה הרגשת חופשי להתבטא , כי פה בקושי מילה הוצאת.”
הנהנתי בראשי…
אבל מה שבאמת רציתי לומר היה 
וואלה , באמשלך!!!!!
הורדתי אותה בביתה ושם נפרדו דרכנו מאז ועד עולם!